קטע 13: הממלכתיות של רבי דויד סויסה זצ"ל
- שמחה גואטה בוקובזה
- 8 באפר׳
- זמן קריאה 9 דקות
קטע 13: רבי דוד סויסה זצ"ל – מהדמויות המכוננות בהיסטוריה של חצור הגלילית
(1901- 1993) (תרס"א- תשנ"ג)
מאת שמחה גואטה-בוקובזה
רבי דויד סויסה, נצר למשפחה רבנית ארוכת יוחסין עוד בכפר אולאד אלמנסור שבהרי האטלס שבמרוקו, שם שימש כרב הקהילה.
מדובר בדמות רבנית שזכתה להילה מקומית בחצור.
רבי דויד סויסה מוכר בחצור כרב קהילתי שסייע מאוד לתושבי חצור בעיקר בתקופת העלייה לארץ, שהיתה תקופת הגירה לא קלה בלשון המעטה.
בקרב תושבי חצור והסביבה זוהתה דמותו של רבי דויד בעיקר ככותב קמעות.
ברצוני להציג את המורכבות והמיוחדות בדמותו של רבי דוד גם מזוויות נוספות
אני אדבר על הביוגרפיה של הרב
על ערך הממלכתיות שבו האמין וחיי
ועל התמיכה והסיוע שהעניק לתושבי חצור בנושאים שונים, בעיקר סביב רפואת הנפש והגוף.
ביוגרפיה
הרב נולד בשנת 1901/ תרס"א בעיירה אולאד אל מנסור בקרבת מרקש שבמרוקו.
הוריו- ר' מסעוד ועליה לבית ועקנין- היו משפחה של צדיקים ואוהבי ארץ ישראל.
מדובר במשפחה של רבנים עם זהות חזקה לארץ ישראל. דבר שישפיע מאוד על התנהלותו של הרב גם כשיעלה לארץ עם קהילתו בכל מה שקשור לייחס למדינה.
ר' רפאל ועקנין האח של הסבא של רבי דוד מימש את כמיהתו לארץ ישראל ועלה לארץ ישראל. ר' רפאל הגיע באוניה לארץ הקודש, חי בירושלים ונקבר בהר הזיתים.
הרב רבי דוד סויסה נחשב לעילוי בתורה כבר בילדות. המורים שלו בכפר היו רבי משה וקנין ור' יצחק וקנין. בגלל שמיד זיהו את גדולתו בתורה הוא נשלח כבר בגיל 12 לישיבה במרקש, ושם למד אצל רבי אלעזר הלוי מגדולי וחשובי חכמי מרקש, דמות שהשפיעה עליו מאוד. העיר מרקש בהקשר הרבני כונתה 'ליטא אשר במרוקו'.
לאחר הסמכתו לרבנות עבר לעיר קזבלנקה, שם לימד בישיבות 'אוצר התורה' ו'אם הבנים'.
לאחר פטירת מורו ורבו, רבי כליפה אלמליח זצ"ל חזר לכפר הולדתו, אולאד אלמנסור, שם שימש כרב הקהילה וכמלמד תלמידים עד לעלייתו ארצה בשנת 1955.
בעקבות שליחת פעילים ציונים לאזור שבו גר הרב, עלה הרב לארץ בשנת 1955 יחד עם הקהילה. הם נשלחו ליישב את חצור שבגליל.
הרב כתב את הספר ' מתוק מדבש'. הכולל שני חלקים:
ספר אחד מוקדש לפרשנות על ספרי התורה. 'חידושים ודרושים עמוקים על התנך.
והשני מוקדש לפרשנות על הש"ס ודרושים.
הרב היה נשוי לתמר (תמו) שהיתה ידועה במידת הכנסת אורחים וביתה היה פתוח לרווחה.
ניפטר בערב שבת קודש בכ"ח בשבט התשנ"ג (1993). השאיר אחריו בנים ובנות
הקהילה היהודית בכפר אולד אלמנסור לפני הגעתם של העולים לארץ
הכפר 'אולאד מנצור', שוכן בהרי האטלס הגבוה, ממזרח למראכש.
קהילת אולאד אלמנצור נבדלה מקהילות יהודיות אחרות בכך שמרבית בתי האב שלה מצאו את מחייתם בחקלאות, ובמקרים אחדים הם אף הצליחו לרכוש קרקע חקלאית, שאותה עיבדו.
רבי דויד היה בן 14 כשאביו נפטר (כלומר רבי דויד נולד ב- 1912?) וכמקובל אצל היהודים הספרדים היו מתקבצים ליד הנפטר לפני מותו ומלווים אותו בשעותיו האחרונות. וקוראים סביבו שמע ישראל.
מספרים שכשאביו מסעוד סויסה ברגעיו האחרונים פנה לרבי דויד ואמר לו שבתקופתו תקום מדינת ישראל,(זה היה ב- 1916) ושלא יתעסק עם האדמות במרוקו כדי שלא להסתכן ולהסתכסך עם הערבים כי האדמות האמתיות של היהודים נמצאות בארץ ישראל. הוא השאיר צוואה לבנו רבי דוד שאין למכור את הקרקעות והבתים שהיו ברשותם רק בתנאי שעולים לארץ הקודש. וביקש ממנו לדאוג להעלות את יהודי הכפר, ואת ספרי התורה לארץ ישראל. בשנות החמישים כאשר החלה העלייה הגדולה, מכר רבי דוד את הקרקעות שלו ועלה לארץ.
פעילות ציונית באולד אלמנסור
גם לאולד אל מנסור הגיעו שליחים ציוניים לעודד את העלייה לארץ. (יהודה ברינקר)
הגורם הדתי היווה גורם מכריע במפגש שבין השליחים הציוניים לבין יהודי האטלס.
הציפיות המשיחיות וחזון הגאולה לא היו אמנם המניעים היחידים שהביאו ליציאת היהודים את הרי האטלס, אך אפשר להגדירם כדחף הראשוני לתהליך כולו, אשר בלעדיו היתה, מן הסתם, שליחותו של השליח הציוני גרינקר לאזור מסתיימת בלא כלום.
ב- 1954 המוסד פעל בהעלאת יהודי הרי האטלס. יהודה גרינקר הגיע לכפר ורבי דויד סויסה שיתף אתו פעולה. יהודי הכפר עלו ארצה כאשר רבי דויד לקח את ספרי הקודש כפי שניבא לו אביו לפני מותו. ( מה עלה בגורל ספרי התורה שהקהילה הביאה ממרוקו: חלק מהקהילה נמצא במושב תלמי יחיאל. אולי שם נמצאים ספרי התורה?.)
בדרך ממרוקו לארץ שהה הרב וקהילתו כשישה חודשים במחנה העלייה קאנדאראנס על יד מרסיי בצרפת. בשל מחלת האח הצעיר, הציעו לו עבודת רב במרסיי אך הרב סירב והתעקש לעלות לארץ.
הגעה לארץ
הרב וקהילתו עלו לארץ בשנת 1955.
הרב רבי דויד סוויסה חווה בהתחלה קשיי הגירה קשים, כולל אכזבה מהמצב הדתי ששרר אז בארץ.
בתחילה הוא נשלח לעבוד בעבודות חקלאיות בדומה לשאר העולים שהיגרו לחצור מהכפר, ללא קשר לעובדה ששימש כרב הכפר נצר לשושלת רבנית.
ובהמשך שימש כרב בית הכנסת 'כהניה' בחצור ועסק בתפקידי שחיטה וכשרות. הוא שימש כשוחט מטעם המועצה הדתית וכמשגיח כשרות בבית הארחה אשר בקיבוץ איילת השחר.
בשנים הראשונות בארץ בקשה המשפחה לעבור ולהתגורר בעיר גדולה מרכז הארץ אך הרב סירב בשל מיקומו של קבר חוני המעגל.
הרב היה אדם צנוע, פשוט בלבושו, נהג בצניעות ובענווה שעוררה קדושה וכבוד ואנשי חצור ראו בו רועה נאמן וכיבדו אותו מאוד.
ממלכתיות – הרב האמין במדינה ובמוסדותיה
רבי דוד סויסה היה ציוני בתפיסת עולמו:
הרב האמין בעיקרון הממלכתיות לה הטיף ראש הממשלה דוד בן גוריון והוא אף העריץ אותו.
את הדברים הבאים סיפר לי שמואל דנינו מי ששימש כמנהל בית הספר חוני המעגל ולאחר מכן ראש המועצה מטעם המפדל.
באחד הביקורים של דנינו בביתו של הרב, שיתף אותו הרב במשנתו הסדורה כלפי המדינה ומוסדותיה לגבי הרצף שבו הוא רואה את הקמת המדינה ביחס להיסטוריה היהודית בעבר.
הרב אמר לדנינו:
'דוד בן גוריון הוא ממשיכו של דוד המלך
ומדינת ישראל המתחדשת היא ממשיכתה של ממלכת ישראל הקדומה.
הוא אמר לדנינו: אנחנו באנו ממרוקו והתפללנו לבוא לארץ ישראל, והיום דוד בן גוריון מייצג את ארץ ישראל.
הרב זיהה בראש הממשלה את האב המייסד של ישראל וממשיכו של דוד המלך- דמות מרכזית במסורת שאותה הביא לארץ המתחדשת.
הרב ייצג רבים מעולי מרוקו שעלו ארצה, ושנחשפו לממסד החילוני ההגמוני ששידר מסרים וערכים זרים למורשת הדתית המרוקאית.
אולם, לנוכח מציאות זו הם לא הגיבו מתוך ניכור או עוינות כי אם להיפך: הם הביעו הזדהות עמוקה עם ישראל החדשה והמתחדשת, על ערכי המודרנה הגלומים בה, מתוך מודעות ורצון לבנות בית חדש בישראל.
הרב הבין לעומק את משמעות הבחירה והזדהה עם הממלכתיות שבן גוריון העלה על נס. אבל המניע היה מסורתי: הוא ראה בדוד בן גוריון ממשיכו של דוד המלך.
היחס לבן גוריון
סיפור יפה ששמעתי מבנו שמעון גולן: בספטמבר 1959 הגיע דוד בן גוריון לביקור בחצור. כאשר בן גוריון פגש את הרב הוא ניגש לנשק את ידו. רבי דוד סויסה מנע מבן גוריון מלעשות זאת והרב בעצמו נישק את ידו של בן גוריון ואמר שלא יעלה על הדעת שמלך ישראל ינשק את ידיו של רב בישראל.
רבי דוד האמין ותמך בממלכתיות שייצג דוד בן גוריון. הוא נהג לומר 'כאיין אללא ובן גוריון' (בתרגום לעברית "יש את אלוקים ואת בן גוריון") "אתה יודע מי זה בן גוריון? כדאללא"(בתרגום לעברית- "כמו אלוקים"). הוא ראה בבן גוריון את מי שהיה שאחראי להבאת הקהילה לארץ.
זה מסביר את הבחירה של רבים מהעולים מצפון אפריקה במפא"י בשנות המדינה הראשונות.
יחסו לעבודת אדמה (חקלאות):
המתיישבים הראשונים בחצור עבדו בעבודות יזומות ועבודות דחק. בין היתר הם עבדו בחקלאות ביישובי הסביבה. גם רבי דוד סויסה, למרות היותו רב ומלמד, נשלח בתחילה לעבוד בחקלאות על מנת לפרנס את משפחתו. כאשר ראו אותו אנשי הקהילה שעלו איתו ממרוקו ואמרו לו "גדול עווננו שאתה עובד עבור הקיבוצים המשומדים" ענה להם: "אלה יהודים שבונים את הארץ בגופם". תפיסה שמזכירה את התפיסה הציונית של הרב קוק.
הרב נהג להתגאות בביתו ברוריה שהתגוררה במושב תלמי יחיאל והיה נוהג לומר לאשתו 'הבת שלך ברוריה היא חלוצה, היא בונה את ארץ ישראל בדרום'.
אולם זה לא נמשך זמן רב, באחד ממכתביו למשרד הדתות במאי 1956, הוא הביע את קשייו הפיזיים לעבוד בעבודה פיזית שלא היה מורגל בה וביקש לעסוק בתפקידו "להמשיך בשלשלת ההוראה והתורה ושאר עבודות קודש ששמשתי בה עד עתה". הוא ביקש להמשיך את התפקיד שאותו מילא במרוקו בקהילה שלו כאשר "שימשתי מורה הוראה לעדתי שוחט ומוהל בודק ומנקר ושאר הצרכים המוטלים על שכם הרב". ואכן בהמשך מונה הרב לשמש כשוחט ובודק וכמשגיח כשרות.
לרב היתה תפיסה מאוד ממלכתית, והוא תמיד הגן על מוסדות המדינה, מספרים שפעם באו אליו נציגי משרד הדתות ואמרו לו שאתה לא יכול לשחוט כי אין לך תעודה. המאמינים שלו כעסו על כך. ענה להם הרב דוד סויסה שזה בסדר שהם נושאים ונותנים בדבר הזה. זה מראה שהם רוצים לעשות סדר במדינה, ושהמדינה מתנהלת על פי חוקים.
סייע לתושבי חצור בתקופת הגירה קשה.
תושבי חצור מוקירים לרב תודה עד היום בזכות הסיוע והעזרה שניתנה להם על ידו בזמנים לא קלים של תקופת הגירה.
הרב עסק בחוכמת הקבלה והשתדל למלא שליחותו במציאת מזור לחולים שונים ולכל מבקשי עצת דעת תורה. לעיתים עשה זאת בעזרת קמיעות שאותם אנשים ביקשו ממנו.
רבי דויד היה ידוע בחצור ככותב קמעות לתושבי חצור והסביבה הקרובה והרחוקה, שהגיעו אליו עם קשיים בתחומים מגוונים, אותם הם נשאו איתם מתוך אמונה בכוח מאגי מגן.
הקמעות העניקו להם ביטחון ותקווה למרפא במיוחד לגבי מחלות שהרפואה הקונבנציונלית התקשתה לרפא.
בקרב תושבי חצור מסתובבים סיפורים הזוקפים לזכותו של הרב את תהליך הריפוי ואף את הצלת בני המשפחה בדרכי ריפוי מסורתיות, בעיקר סביב סיבוכים רפואיים, אבל גם בעניינים כלכליים וענייני נפש. הרב תמיד הדגיש לאנשים שהוא רק השליח ומי שבעצם מרפא זה הקדוש ברוך הוא.
הקמעות מבטאים חלק ממסורת עתיקה ועשירה שממחישה את הקשר המסתורי שבין מילה לגוף, בין החומר לרוח ואת כוחן של המילים הכתובות.
הרב כתב את הספר (שני כרכים) "מתוק מדבש" המאגדים בתוכם חידושים על המקרא והתלמוד.
המוטו שלו היה: "אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות"
הרב ניפטר ב- כ"ח בשבט התשנ"ג (1993) ערב שבת קודש.
בשנת תשע"ז (2017) , בתקופת כהונתו של שמעון סויסה כראש מועצת חצור הגלילית, הועלתה הצעה לקריאת רחוב על שמו של הרב, ברחוב שבו נמצא בית הכנסת "כהניה" שבו נהג להתפלל. אני מבינה מהמשפחה שלאחרונה הוחלט לממש את שם הרחוב על שמו של רבי דויד סויסה.
אני סבורה שאכן ראוי שייקרא רחוב על שמו של רבי דויד סויסה, שהיה דמות נערצת בקרב תושבי חצור, והראייה לכך היא שעד היום דמותו נחשבת לדמות מכוננת בהיסטוריה המקומית של חצור.
תושבי חצור מספרים על הרב רבי דויד סויסה זצ"ל
מרסל וקנין צדיק גדול היה .שאני עולה לבית עלמין . אני עוברת לקבר . יהי זכרו ברוך.
רבקה זוארץ צדיק גדול זכיתי להיות במחיצתו ומחיצת אישתו תמו
ולאכול משולחנם ולראות שבאים אליו לקבל ברכה מכל קצות הארץ
יפה טרם רבי דוד ז"ל היה תלמידו של סבא. שלנו במרקש הרב ידידיה אביטן. קיבלנו ממנו יחס מיוחד לפני כיפור היה בא אלינו הביתה ועושה לכולנו כפרות אחד אחד. תמיד התייחס אלינו בכבוד כנל אנחנו הערכנו אותו מאוד.יהי זכרו ברוך. תמיד נזכור אותו בטוב.
נינט סיטרוק
הוא היה מברך את הילדים שלי כשהיו חולים. למשל הבת שלי מיכל היתה מתעוררת בלילה ובוכה ללא סיבה (היא נבהלה מאוד כתוצאה מאירוע שהיא ברחה מפני בעל חיים שרדף אחריה, אולי כלב). הרב דוד סויסה כתב לה 'חרייז' וזה עזר. הוא היה מרפא מתחלואים. היו מגיעים אליו מכול הארץ לברכה.
השכנה שלה ראשל היתה מפילה שוב ושוב ולא ידעו המ הסיבה. רבי דוד עשה לה מעין חגורה עם מפתח קטן ואמר לה לא להוריד את זה במשך כל ההיריון. וזה באמת עזר לה והיא הצליחה להרות. וכך נולדה עמליה.
היה שוחט ובודק ושליח ציבור טוב.
ברכה בן עזרא: סיפור מרגש מאוד כל פעם שאני עולה לקיברם של הוריי שצמודים לקיברו של הרב אני רוחצת ומנקנ גם את קיברו של הרב וכעט שני בניו קבורים צמוד לאימי וקרוב לאביהם צדיק אחד לדור
יפה טרם: רבי דוד היה תלמידו של מסמיך הרבנים הרב ידידיה אבטאן שהוא סבא שלי. אבא של אבא ממרקאש. תמיד הגיע אלינו לצריף לשחוט כפרות בכיפור והדגיש שהוא תלמידו. תמיד התייחס אלינו בכבוד וביחס מיוחד. לעולם אזכור אותך איש יקר ומיוחד.
שולמית סבג אבוטבול: רבי דוד סויסה זצ"ל. תלמיד חכם עצום, אהוב על הבריות. הוא ואשתו תמו היו מכניסי אורחים. הרב היה כותב גם קמעות לרפואה שלמה. פעם נזקקתי לרפואה, וחמותי ע"ה שהיתה שכנתו הביאה לי קמיע ממנו. יהי זכרו של הצדיק ברוך. זכותו תגן על עם ישראל.
כילדה זכיתי לגור מול הבית של רבי דוד סויסה ואשתו תמר זצ"ל.
מכל העולם היו מגיעים אליו, לבקש את ברכתו ולהיעזר בו.היו הרבה מאוד ניסים. אנחנו כילדים נהגנו לרוץ לקראתו כאשר יצא מהבית ולנשק את כף ידו.
בין הילדים היו גם כהנים ורבי דוד סירב שהם ינשקו את כף ידו מפאת כבוד לכוהנים.
תהילה לאה פריד .אח שלי סבל מאסתמה ..אמא שלי הלכה לרב.. והוא נתן לה צלחת ועליה כתב...אימא שלי האכילה את אחי מהצלחת הזו.. הוא היה תינוק. וברוך השם הבריא
שולמית סבג אבוטבול רבי דוד זצ"ל היה משכמו ומעלה. איש ירא שמים וענו.
גם לי עזר בקמיע שנתן לחמותי ע"ה בשבילי. 40 יום
אחרי לדתי את בן זקוניי היו' .
קרה לי מקרה שזעזע אותי, גופנית ונפשית כאחת. ערב אחד התכונו בעלי והילדים עם התינוק הקטן ללכת לחמותי ע"ה.
לדירתנו יש 12 מדרגות. איך שאני מתחילה לרדת עם העגלה החדשה. העגלה מתקפלת והתינוק מועף באויר לחצר המרוצפת. אותו הרגע שזה קרה פרצה מפי צרחת אימים. הייתי בטוחה שהתינוק הרך חלילה לא ישרוד את הנפילה.
בעלי ששמע את הצרחה מיהר לראות מה קרה. וברגע שהבין, ירד מיד מהמדרגות לכיוון החצר. הוא ניגש לתינוק. ולמרבה הנס כן בנס, התינוק לא ניזוק כלל תודה לבורא עולם. בעלי מרים אותו ואומר לי. מה את נבהלת תראי הוא עדין ישן, ואפילו מוצץ את המוצץ שהיה בפיו. מה יש לי לומר. אין מילים. הודנו לבורא והתארגנו ללכת לביתה של חמותי.
העיקר שאני מרגע זה לא חוזרת להיות אותה אישה שהייתי לפני המקרה.
היו לי סיוטים. בכיתי ולא רציתי לקום מהמיטה אף על פי שהיה לי תינוק לטפל בו.
בעלי אחרי כמה ימים שראה שהמצב לא משתפר. הזמין רופא. זה היה דוקטור ג'ים שלום למי שזוכר.
הוא הסביר לבעלי שבעקבות הזעזוע שעברתי, כנראה שנכנסתי לדיכאון. דומה לזה שמקבלות נשים אחרי לידה. אלה שלי זה קרה בנסיבות שונות....
בקיצור קבלתי כדורי הרגעה. תמיכה וחום מכל המשפחה.
אבל המצב לא השתפר. כמעט חודשיים לא תפקדתי.
חמותי שראתה זאת. ניגשה לרבי דוד סויסה זצ"ל וסיפרה לו על מצבי. הוא כתב לי קמיע והסביר לה מה לעשות. וברוך השם לאט לאט חזרתי לעצמי ולתינוקי הקטן. שבכל התקופה של מחלתי טופל במסירות ע"י בעלי הוריי ואחותי אסתר שהשם ישלם לה שכרה.
בזכות הצדיק נושעתי נשמתו עדן. שזכותו תגן על כל עם ישראל. אמן
Comments