ראובן ארביב – ה - (צ'ה) גווארה של חצור של שנות השישים.
מאת שמחה גואטה -בוקובזה
'האחד במאי' כבר לא נחגג או מצוין במחוזותינו מזה שנים. יום הפועלים הבינלאומי ובשמו הידוע יותר 'האחד במאי' צוין בעבר בתהלוכות ובטקסים, כביטוי לסולידריות ולמאבק למען תנאי עבודה טובים יותר כשהסוציאליזם עוד שלט במדינה.
אולם תאריך זה הוא בהחלט הזדמנות מתאימה להזכיר את פועלו (הנשכח) של מי שייצג יותר מכולם את תושבי חצור של שנות השישים לזכותם לקבלת תנאי עבודה הוגנים.
ראובן ארביב שהגיע לחצור בסוף -1956 לאחר שזו הוכרה כמועצה מקומית, על מנת להקים את סניף מפלגת 'אחדות העבודה' בחצור, שימש כמזכיר 'איגוד הפועלים החקלאים השכירים' ובתוקף תפקידו ניהל מאבקים קשים מול ההסתדרות והגופים המעסיקים על מנת להגן על זכויות העובדים בכל מה שנוגע למקומות עבודה, תשלומי שכר, תנאי עבודה הוגנים ולא מנצלים ועל ייצוג העובדים במקרים של איומים ופיטורים.
ארביב נולד בלוב טריפולי בשנת 1928 וכשנה לאחר הקמת המדינה ב-1949, עלה עם אשתו שושנה לישראל והם נשלחו למעברת 'בית ליד' ומשם עברו להתגורר בכפר אונו, לימים קריית אונו.
עוד בהיותו במעברה השתלב ארביב בחיים הפוליטיים במסגרת מפלגת 'אחדות העבודה' והיה מקורב מאוד ליגאל אלון ויצחק בן אהרון. ארביב הגיע לארץ עם הון תרבותי בשל העובדה שלמד עברית עוד בלוב. ולמרות שהעברית עדיין לא היתה שגורה בפיו על בוריה, זה לא מנע ממנו להגיד את כל מה שרצה להגיד ובקול רם. הוא לא היה צריך להכין נאום, הדברים יצאו מפיו באופן שנון, קולח וללא הכנה מוקדמת.
בחצור של אותן שנים, מצב התעסוקה היה קשה. הגליל כאזור חקלאי מובהק, העסיק אחוז גבוה של תושבי חצור שעסקו בחקלאות במושבות ובקיבוצי הסביבה. הוא עמד על כך שישולם השכר שהובטח במקרה של הורדה בשכר. הוא דרש תשלום עבור ימי עבודה לעובדים שהגיעו למקום העבודה אולם לא שולם להם השכר היומי בשל הגשם שירד. הוא דרש ממרכז שירות התעסוקה המקומי, חלוקת עבודה צודקת כאשר בקרב התושבים היתה התמרמרות על כך שחברי המפלגה השלטת קיבלו העדפה במקום העבודה במפעל המקומי. ארביב דאג לזכויות העובדים באופן גורף ללא קשר להשתייכותם הפוליטית, או הלאומית.
לא כולם הסתדרו עם סגנונו הבוטה לעיתים של ארביב. הוא היה טיפוס עקשן ולוחמני וניהל מאבקים שנחשבו אז לכוחניים בעיקר בקרב המעסיקים שהגיעו מחוץ לחצור. הוא לא חשש להתעמת מול ההסתדרות ומיזגו הסוער הוביל לא פעם לתקריות שנאלץ להתנצל עליהם מאוחר יותר, אולם הוא המשיך לייצג את העובדים בכל פעם שנדרש לכך כולל מקרים של הלנת שכר ותשלומים עבור תנאים סוציאליים. תושבי חצור ראו בו כמי שלוחם עבורם, ונהגו לפקוד את ביתו ולשתף אותו במצוקות הכלכליות.
לאחר מלחמת ששת הימים, עזבה המשפחה את הצפון ועברה לפתח תקווה, אולם עדיין הרגישה שייכת וקשורה למקום. האם שושנה שכונתה בפי כל רוזה נשאה בעול גידול הילדים והיתה אהובה מאוד על ידי שכניה והצטערה מאוד לעזוב כי מצאה בשכנים משפחה שנייה. לכל אורך השנים שמרה על קשר הדוק עם חברתה האהובה ראשל מלול ובעלה אלברט ז"ל. הילדים שגדלו בינתיים עדיין זוכרים לטובה את השכנות עם משפחות מלול, גפליאן (גלילי), חנוכה, שמואל, נופל ודגמפור, ואף זוכרים את מספר הבית שלהם ושל השכנים- בניין 621 הסמוך למרכז.
ראובן ארביב שייך לקבוצת פעילים מבני עיירות פיתוח נוספות שנלחמו למען עצמם ולמען הזולת בתקופה לא פשוטה, כשהשסעים בין המעסיקים -לרוב אשכנזים-וותיקים, למועסקים לרוב מזרחים -עולים, היו עמוקים. בשנים אלה, לרוב, ההנהגה הוצנחה מחוץ ליישוב מתוך הנחה שאין מבין העולים דמויות שיכולות לשמש כמנהיגים מקומיים.
יהא פוסט זה חלק מהעלאת זכרו ופועלו על מנת שלא ישאב אל תוך תהום הנשייה והשכחה המקומיים, בדומה למה שקרה לרבים וטובים אחרים.
יהי זכרו מבורך !
Comments