קטע 6: לאן נעלמו התימנים שהתגוררו בגליל העליון המזרחי?
מאת שמחה גואטה-בוקובזה
שנת 2019 שנפרדנו ממנה לאחרונה, ציינה 70 שנה לעליית יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים". בעלייה זו שהתקיימה בשנים 1949-48 עלו קרוב ל- 50,000 יהודים במבצע עלייה שהיה אחד הגדולים והמורכבים ביותר שידעה מדינת ישראל.
לא רבים יודעים שבין העולים הראשונים שנשלחו להתיישב באזורנו לאחר הקמת המדינה היו התימנים. למעשה התימנים התגוררו בארבעה נקודות התיישבות בגליל העליון המזרחי:
בחלסה (כיום קריית שמונה שנקראה אז קריית יוסף), בכפר העבודה פארעם שהוקם בסמוך לחוני המעגל ופורק לצורך הקמת ה'עיר החדשה' חצור, במחנה האוהלים בבית המכס (ראש פינה) לפני שזו הפכה למעברה ובכפר העבודה זנגרייה (כיום מושב אליפלט).
התימנים כקבוצה, עזבו את נקודות התיישבותיות אלה, כל נקודת התיישבות וסיבותיה, לטובת מרכז הארץ, ואת מקומם החליפו בעיקר עולי צפון אפריקה שהגיעו בשנות החמישים והשישים המאוחרות יותר.
במסגרת מחקרי על ההיסטוריה של העיירה חצור הגלילית נתוודעתי לקיומו של כפר העבודה פאר-עם, שהוקם בסמוך לכפר הערבי פ'רעם שננטש במלחמת השחרור. כפר מרוקן זה אוכלס ע"י כ-70 משפחות שעלו מתימן בשנת 1950 ופורק ב-1953 לצורך הקמת ה'עיר החדשה' חצור שבשנת 1951 תוכננה להיות חלק מ'ראש פינה רבתי' כמרכז עירוני אזורי שיישרת את יישובי דרום עמק החולה.
בחג העצמאות של 1952 קיבלו תושבי פארעם הזמנה מטעם משרד החינוך להגיע לקיבוץ כפר הנשיא הסמוך לצפות בהצגה. במכתב תלונה שנשלח על ידם הם מספרים על האכזבה וההמתנה הארוכה לנציג שלא הגיע שייקח אותם לקיבוץ וכך כתבו: "לצערנו חיכינו עד 12 בלילה ואף אחד לא הופיע אצלנו לבקרנו ולהסביר לנו את הפרטים של חג הנ"ל בכדי שנוכל לשמוח עם אזרחי מדינת ישראל". וכך הוחמצה פעילות חברתית משותפת.
יחיא שליט תושב פארעם סיפר בזיכרונותיו על 300 העיזים שהעבירה הסוכנות כדי שיהיה להם חלב, "אבל אנחנו היינו רעבים ולכן שחטנו ואכלנו את הבשר וסיפרנו שהעיזים הלכו לעולמן". עד היום הוא זוכר את החיפושים באוטובוסים כשהחרימו בשר בימות הצנע בשנות החמישים.
תושבי פארעם וזנגריה לא הוטרדו מהעבודה הקשה הכרוכה בסקילת אבנים אולם היה חשוב להם לעבד את אדמתם ואת משקם שלהם, ולא של האחרים (לטענתם הם הכשירו קרקעות עבור קיבוץ כפר הנשיא ומחניים ובחצור הם סללו את הכבישים ובנו את הבתים בשלבי ההקמה הראשונים). כשהתברר שמקום ההתיישבות שאליו נשלחו כבר לא ישמש כיישוב חקלאי אלא עירוני, התאכזבו מאוד וביקשו לעזוב את המקום לטובת מושבים כמו כפר יעבץ וחדיד.
בין הסיבות לעזיבת התימנים את הגליל אפשר למצוא מגוון סיבות כמו: קליטה לא מוצלחת, יחס מזלזל ומתעמר, חוסר אפשרות לקיים חיי דת ותרבות לפי אמונתם לצד בידוד תחבורתי וחברתי. מה שאיפשר לתימנים לעזוב את המקום היו מסגרות אירגוניות שהיו קיימות עוד לפני הקמת המדינה כמו 'התאחדות התימנים בישראל' שסייעו לעולים התימנים. כמו כן בעקבות העלייה התימנית שקדמה להקמת המדינה, הוקמו שכונות תימניות בסמיכות למושבות וותיקות שיכלו לקלוט את התימנים במרכז הארץ לסייע בשלבי העזיבה הראשונים.
בשנת 1962, הרבה אחרי שנינטש כפר העבודה פארעם, ביקש שרגא קידר מי שהיה מזכיר מועצת הפועלים בחצור לשחזר את הריסות הכפר הערבי פירע'ם ולהקים מעין כפר אומנים תיירותי בחצור, אולם למרבה הצער תוכנית זו לא התממשה וב- 1966 נהרסו שרידי הכפר פירעם יחד עם מע'ר אל ח'יט הסמוך, ביוזמת מינהל מקרקעי ישראל על מנת למנוע את שיבת התושבים הערבים ולפתור את המבוכה הכרוכה במראה המבנים הנטושים והחרבים.
לסיום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שמצאתי בארכיון ראש פינה. זוהי עדות של רבקה גוטפריד תושבת המושבה שכתבה על המפגש בינה לבין נערה תמניה ממחנה האוהלים בבית המכס שהכניסה לביתה. התיאור יכול להעיד איך כל צד נראה היה בעיני האחר:
... באחד הימים ראיתי בחורה שישבה על האבנים. שוחחתי איתה היא הייתה אומללה ומפוחדת, הכנסתי אותה הביתה כדי שהיא תתחמם. התברר לי שהיא הגיעה לארץ מתימן עם בעלה ומשפחתו. הם הגיעו עם ילדה קטנה בת שנה שעברה איתם את כל תלאות הדרך. ולפני שהגיעו לר"פ היו אנשים שטפלו בהם והחליטו שהילדה צריכה זריקות האחות לקחה את הילדה כדי לחסן ולא הרשתה לאמה להתלוות אליה. אחרי שעות ספורות התחננו לדעת איפה הילדה? ואז ענו להם שהיא חייבת להישאר בבית החולים. הצעקות והבכי לא עזרו להם. ואז הודיעו להם שהילדה מתה ולא אמרו להם היכן נקברה והם כמובן האמינו להם עד היום. בר"פ לא היה להם עבודה. אני ריחמתי עליה ואמרתי לה שאני מוכנה להעסיק אותה בעבודות הבית. היא נענתה לזה בשמחה ולמדה ברצון. כשהיא נכנסה לשירותים ולחדר האמבטיה, הדבר הראשון שהיא אמרה "אפילו למלך מתימן אין דבר כזה". היא שאלה אם מותר לה להביא את בעלה כדי להראות לו איך נראה בית בארץ ישראל ואיך בנוי חדר האמבטיה. נתתי לה מעיל חורפי שהיה עם צווארון של פרוות כבש. באותו זמן היה קר מאוד וירד שלג. לפי בקשתה אמרתי שתבוא בשבת ואנחנו נשמח לארח אותם. וכך היה כשנפתחה הדלת והם נכנסו הביתה, נשארנו עם פה פתוח. את המעיל החורפי לבש בעלה הוא היה גבוה, השרוולים הגיעו לו עד המרפק, המעיל קצר ומתחת הוא לבש טרנינג צבעוני למדי. והיא הלכה כמו שראיתי אותה ביום הראשון קפואה ובקושי לבושה. שוחחנו איתם ובעלי תיקשר איתם בערבית. כמובן הזמנתי אותם לכיבוד.[1]
ממש לאחרונה קיבלתי תמונה מתושב פארעם בשם שלום עפרוני (יליד 1934) שמתגורר כיום ברחובות, והיה בן 16 כשגר עם משפחתו בפארעם 0סמוך לחוני המעגל בחצור). בתמונה הוא אוחז נשק בעמדה של שמירה בפארעם ונראה נרגש מאוד.
Comments