קטע 5:חצור- מישוב חסר מעמד מוניציפאלי למועצה אזורית נפרדת (1956-1953)
מאת שמחה גואטה- בוקובזה
בכתבה זו ברצוני להאיר את השתלשלות האירועים ההיסטוריים שהביאו לכך שחצור התפתחה כישוב ניפרד במרחב האזורי בניגוד לתוכניות הגופים הממשלתיים כמו אגף התכנון ומשרד הפנים.
חצור הוקמה במסגרת ה'ערים החדשות' שהוקמו בעיקר בנגב ובגליל. כשהמטרות להקמתן היו:
פיזור אוכלוסין - הרצון לפרוס את האוכלוסייה, שהתמקמה בעיקר במרכז הארץ, על כל מרחבי המדינה.
קליטת עלייה - בשנים אלה קלטה המדינה מאות אלפי עולים והיה צורך להקים ערים חדשות על מנת לשכן בהם את העולים הרבים.
ארגון מחדש של מפת ההתיישבות בארץ, בעיקר לאור השטחים הרבים שננטשו ע"י הערבים.
כבר ב-1949 ד"ר וורבר מאגף התכנון יזם את רעיון הקמת חצור בשילוב עם ראש פינה כמרכז עירוני אחד עם יעד של 25,000 נפש.
כאשר הוקמה חצור, ביקשו הגופים הממשלתיים לשלב אותה עם אחת מהרשויות המוניציפאליות שהיו קיימות באזור:
א. המועצה האזורית גליל עליון (להלן 'גליל עליון')
ב. או המועצה המקומית ראש פינה (להלן 'ראש פינה')
א. המועצה אזורית גליל עליון
גליל עליון התקיימה כגוף ארגוני חזק ('ועד הגוש') שאיגד סביבו את קיבוצי עמק החולה עוד לפני הקמת המדינה. קיבוצי עמק החולה נחלקו לשני חבלים:
'חבל תל חי' בצפון עמק החולה שכלל מספר גדול יותר של ישובים והיווה כוח פוליטי חזק יותר.
ו'חבל תל חצור' בדרום, שכלל פחות ישובים והיה עם כוח פוליטי חלש יותר.
כבר ב-1949, דרשה גליל עליון להיות מעורבת בהקמת שני יישובי עולים: האחד בצפון שישרת את יישובי צפון עמק החולה (חלסה / קרית שמונה) והשני בדרום שיישרת את יישובי דרום עמק החולה. (בית המכס בראש פינה). שני יישובי עולים אלה השתלבו בתוכניות גליל עליון לפיתוח מואץ של המועצה:
• העולים סיפקו 'ידיים עובדות' למשקים החקלאיים בעמק.
• הם היוו כוח עבודה זול, בהיותם כוח עבודה לא מקצועי
• רוב העולים הגיעו מארצות האסלם - חסרי הון אישי והון פוליטי, קלים לתמרון במיוחד לאור העובדה ששלטון מפא"י ששלט אז, היה מזוהה עם גליל עליון.
בנובמבר 1950, 'מחנה האוהלים' בבית המכס בראש פינה שנוהל עד אז ע"י הסוכנות וגליל עליון, הפך למעברה, ומשרד הפנים העביר את סמכויות המעברה למועצת ראש פינה ודרש מראש פינה להתייחס לתושבי המעברה כתושבי המושבה. "דין תושב המעברה כדין תושב המושבה"
במקביל, דרש משרד הפנים מגליל עליון, למורת רוחה, שלא להיות מעורבת יותר בנעשה במעברה ואף כינה אותה "גוף זר" שלא בצדק.
עם סיום תפקידו של פריץ לייזר מקיבוץ איילת השחר כמנהל 'מחנה האוהלים' שהפך למעברה, גליל עליון הסירה את מעורבותה במקום, העתיקה את משרדיה מבית המכס בראש פינה לקריית שמונה והמשיכה ללוות את ישוב העולים קריית שמונה, עד שזו הפכה למועצה מקומית.
ב-1953, כאשר דרשה ראש פינה את חיסול המעברה והעברת התושבים לחצור כישוב נפרד, סירבה גליל עליון לבקשת משרד הפנים לקחת תחת חסותה האירגונית את יישוב העולים חצור. הנימוקים לסירוב היו:
- הריחוק של חצור ממשרדי המועצה שמוקמו סמוך לקריית שמונה.
- חוסר אפשרות לתעסוקה במקום.
- גליל עליון הייתה מעורבת בענייני חלסה ולא היתה מעוניינת להיות מעורבת בישוב עולים נוסף.
גליל עליון המשיכה ללוות את חצור מרחוק, הן במסגרת 'מועצת הפועלים' והן בגיוסו של הילל לנדסמן כראש המועצה המקומית הראשון בחצור כשזו תהפוך למועצה מקומית ב- 1956.
ב. המועצה המקומית ראש פינה
הלעומתית השנייה של חצור היא המושבה ראש פינה הסמוכה.
אם במקרה של גליל עליון דובר בעיקר על ליווי חצור בסיוע המסגרת המוניציפאלית שהייתה קיימת לגליל עליון, הרי שבמקרה של ראש פינה דובר בדרישת משרד הפנים לאיחוד של שני ישובים לישות מוניציפאלית אחת. תהליך שכידוע לא התממש.
בשלב הראשון, ראש פינה וחצור תוכננו להיבנות כמרכז עירוני אחד בדרום עמק החולה ביוזמתה של מועצת ראש פינה. המעברה בראש פינה שמנתה מעל 1000 תושבים השתלבה עם תכנית זו.
ב-1953 דרשת ראש פינה את חיסול המעברה והעברת מפוני המעברה לשיכוני חצור הסמוכים. ולהוציא פרק זמן קצר מאוד (כחצי שנה) ראש פינה התנגדה לכל אורך הדרך לאיחודה עם חצור ועמדה על כך שחצור תתפתח כישוב נפרד. תושבים מראש פינה ליוו את ניהול העיירה באופן פרטי בתחומי החינוך, תעסוקה, סעד וארגון המקום.
הסיבות לרצונה הראשון (ראשית 1951) של ראש פינה להיות חלק מ'העיר החדשה' חצור היו:
• לנכס לעצמה חלק לא מבוטל מהאדמות של הכפרים הערבים שננטשו וששימשו להקמת חצור (פרע'ם, מאער אל חיט', קבעה).
• ראש פינה שהייתה מושבה פריפריאלית קטנה ולא מפותחת רצתה לשדרג את עצמה כמרכז עירוני משמעותי באזור. בראש פינה האמינו שהאיחוד עם חצור יחזק את המושבה ובעיקר יסייע להם להתבסס כלכלית, לצבור עוצמה ומשאבים.
• ר"פ ראתה באיחוד הזדמנות להגדיל את מספר תושבי המושבה שאוכלוסייתה פחתה בחודשי המלחמה ורצתה לשקם את הריסותיה.
• המוני העולים שהגיעו בעלייה ההמונית יכולים לספק 'ידיים עובדות וזולות' לעבודות החקלאיות במושבה, בעיקר לאחר שהכפר הערבי ג'אעוני נינטש מיושביו.
הסיבות לשינוי עמדתה של ראש פינה לגבי השילוב עם חצור:
• סיבות כלכליות - ראש פינה בתקופה זו היתה מושבה נחשלת וענייה ולא יכלה להרשות לעצמה טיפול בעולים, חסרי הון, שכמותם עלתה על מספר תושבי המושבה ושלא שילמו מיסים.
• המושבה דרשה לעצמה עולים מהמעמד הבינוני, עולים שיפתחו את המושבה, בדומה לעולים האשכנזים שאכלסו את שיכוני העולים בתוך המושבה. (עשרות משפחות)
• קיומם של פערים אתניים, תרבותיים וחברתיים בין תושבי המושבה, בעיקר אשכנזים, לעולים שאכלסו את חצור בעיקר מזרחיים.(מאות משפחות)
• ככל שחלף הזמן והתברר הפער התרבותי, נוצר חשש שמבחינה מספרית תושבי חצור יהיו בעמדת רוב וראש פינה תהייה בעמדת מיעוט, ולכן היה כדאי יותר לראש פינה ליצור ישוב נפרד ולהבטיח אותו כמובלעת. המטרה בראש פינה הייתה - שמירת הדומיננטיות הדמוגרפית, התרבותית והתודעתית של קבוצת הרוב במושבה.
ב-1953, כאשר שתי האופציות הנ"ל לא התממשו, קיבלה חצור מעמד של ישוב קבע ללא מעמד מוניציפאלי. בניגוד לשאר עיירות פיתוח אחרות שמועצות אזוריות ליוו אותן בראשית דרכן, הרי שבחצור המקום נוהל ע"י מזכיר וועד מקומי שסמכויותיו היו מוגבלות מאוד והקשו על ניהול המקום.
הגוף שפעל בפועל היה 'מועצת הפועלים', ובין מזכיר הוועד המקומי למזכיר 'מועצת הפועלים' התנהלו מאבקים פוליטיים קשים שפגעו בקידום המקום.
לא הייתה דמות משמעותית שקידמה את האינטרסים הכלכליים, ארגוניים, החברתיים של המקום. דבר שהוביל לאבטלה קשה והלנת שכר, קצב הבניה לא עמד בקצב הקליטה, בתי ספר לא תיפקדו ועוד. כלומר, גם ביחס לערי פיתוח אחרות המצב היה קשה.
עדות למצבו הקשה של הישוב ניתן למצוא במכתב (שלישי..) שנכתב ע"י תושבי חצור לנשיא המדינה באוקטובר 1954, ומתאר חוסר אונים מוחלט, תחושת עוול קשה וחוסר אימון מוחלט במדינה:
"בכאב לב ובדאבון נפש כותבים לך עוד הפעם.. ולצערנו הרב לא הועילו כל המכתבים ששלחנו לכם ולא מצאנו שום חזרה..
וצדקו אלה שאמרו לנו "אף אם תשלחו אלף מכתבים לא יענו לכם ולא מחשיבים אתכם לבני אדם. הספרדים אין להם חלק בארץ ישראל ...... אף אם תצעקו לשמים אין עונה".
ונשיאינו הדגול, מתאפק ומחריש על כל העוול הזה? למי עלינו לפנות עוד הוד מעלתו? חס על הקיקיון ולא חס על הישוב ואנשיו שהם יותר מאלף נפש?
אם נשיאינו לא רוצה לעזור לנו, מי יעזור לנו?
האם יתכן לפנות לאו"ם? או לאמריקה? או לאיזה מדינה אחרת? או לפרסם את צערנו לתפוצות העולם על כל העוול השורר עלינו במדינתנו הצעירה?
הגידה נא לנו נשיאינו הדגול האם מותר לעשות זה?
לא ואלף פעם לא!"
המציאות הקשה שתוארה לא יכלה להימשך זמן רב ובינואר 1956, משרד הפנים הקים ועדה שתדון בעתידה של חצור. ועדה זו המליצה על שילובה של חצור עם המושבה ראש פינה, המלצה שנדחתה ע"י מועצת ראש פינה.
הוועד המקומי של חצור בניהולו של מנשה גפליאן (גלילי) ביקש ממשרד הפנים להעביר את ניהול המקום לידי הוועד המקומי, תוך כדי הליך של הפיכת המקום למועצה מקומית, דבר שיאפשר את פיתוח המקום.
וכך כתבו חברי הוועד בחצור למשרד הפנים:
"לפי דעתנו יש דיון בענייננו לספוח חצור לראש פינה או למועצה אזורית גליל עליון.
אנו מרגישים את עצמינו כמסוגלים לפקח על יישובנו זה בכל הדרוש כמועצה.
ואין אנו זקוקים לרחמנות מועצת ראש פינה או לאחר. אנו בעצמינו נהייה מסוגלים לשאת בעול שיוטל עלינו".
באוגוסט 1956, קיבלה חצור מעמד של מועצה מקומית נפרדת, כאשר הילל לנדסמן מקיבוץ איילת השחר נבחר לשמש כראש המועצה הראשון. הילל בעברו שימש כיו"ר המועצה האזורית גליל עליון הראשון.
למרות השוני המהותי במעורבותן של שתי המועצות ביחס לחצור, הרי שקיים דמיון רב בהשפעת המפגש הטראומטי בין שתי האוכלוסיות שהיו בעלי מאפיינים שונים כל כך. 'גליל עליון' ו'ראש פינה' ייצגו את היישוב הוותיק בארץ שהיה ברובו אשכנזי עם מאפיינים מערביים בעוד שתושבי חצור היו מזרחיים עם מאפיינים תרבותיים שונים. מפגש זה קיבע בתודעה המקומית והישראלית את יחסי הכוחות בין המנצל - למנוצל, עליון – תחתון, מודרני-מסורתי ופרימיטיבי.
לפערים אלה הייתה השפעה בחוסר יכולת הכלה של שני הצדדים ולבידול במרחב שנוצר.
התהליכים שתוארו עיצבו במידה רבה את המציאות הנוכחית באזור. וחצור התפתחה כישוב מובדל ואחר באופייה ובהרכב תושביה מראש פינה וקיבוצי הסביבה דבר שבא לידי ביטוי גם בתוצאות הבחירות האחרונות.
Commentaires